פעם נוסדה כאן מדינת היהודים, והיום, אנחנו בעיקר עוברים בה בדרך ליער השחור – אבל שווה להקדיש גם לבאזל כמה ימים, כדי ליהנות מאדריכלות יפה, רחובות שלווים ובעיקר, הרבה שקט
חוה טרטנר
עידן הלואו-קוסט פתח בפני הישראלים שורה ארוכה של יעדים חדשים. על חלק מהם הישראלי הממוצע לא שמע מעולם – למשל, ערים כמו פוזנן או ורוצלאב בפולין, יאשי וטימישוארה ברומניה, יעדים שונים באוקראינה, בקרואטיה וסלובניה, ועוד ועוד. אבל יעד אחר שעלה על המפה בזכות הטיסות המוזלות דווקא מוכר מאוד לישראלים, ולו רק בשמו: באזל שבשוויץ. כן, אותה אחת מהמשפט הידוע, "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים".
כרטיס ב-80 דולר הלוך-חזור באיזי ג'ט, בחודשי החורף, והנה אני בבאזל, העיר השלישית בגודלה בשוויץ. שדה התעופה שלה נמצא בעצם בצרפת, מאחר שבאזל ממוקמת בנקודת מפגש בין שלוש מדינות: שוויץ, צרפת וגרמניה. מתי בפעם האחרונה הייתם בשדה תעופה שבו בדלפק המזוודות דיברו איתכם בצרפתית, בעוד בביקורת הדרכונים הקפידו על גרמנית?
שדה התעופה אמנם גלובלי, אבל לא גדול, וקרוב למדי לעיר – כרבע שעת נסיעה במונית. בסוף הנסיעה, למלון בלב העיר העתיקה, מתגלה החיסרון הגדול ביותר של העיר – המחירים. וזה כואב. הנסיעה הקצרה הזו, באמצע היום, עולה כ-40 פרנקים שוויצריים – כן, גם שוויץ ויתרה על התענוג שבלהיות חלק מגוש היורו – או בשקלים, קרוב ל-150 שקל. בדיוק מה ששילמתי בישראל על מונית שעשתה מרחק כפול לשדה התעופה.
אף שבאזל היא השלישית בגודלה במדינה, אחרי ציריך וז'נווה, מתגוררים בה רק 180 אלף איש. לשם השוואה, בחיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, מתגוררים קרוב ל-280 אלף איש. למבקר המגיע מהערים ההומות והרועשות בישראל, באזל, שבמרכזה העתיק מותרת רק תחבורה ציבורית, ללא רכב פרטי, אפופה באווירה של שקט, רוגע ואינטימיות.
לב העיר: העירייה האדומה
מרכז העניינים הוא ה-Marktplaz – כיכר השוק, במרחק 3 דקות הליכה מגדות נהר הריין החוצה את העיר. כמו העיר כולה, גם הכיכר אינה גדולה מדי, וממדיה מאפשרים לחצות אותה בכמה דקות הליכה. בכל ימות השבוע, פרט לראשון, ממלא את הכיכר שוק חביב של ירקות ופירות צבעוניים, שחלקם חדשים למטיילים בישראל; ומיני מאכל שונים, כמו פרעצלים ואפילו המבורגר טבעוני.
על הכיכר חולש בית העירייה – וכנהוג בארצות ניכר, הוא לא נראה כמו מבנה פקידותי אפור, אלא מדובר בבניין יפה ומרשים ביותר, בצבע אדום בוהק, המעוטר בציורי קיר וקישוטי זהב. ה-Rathaus כבר בן 500 שנה, אבל נראה מצוין לגילו. כדאי גם להציץ פנימה, אל תוך חצר מקושטת ציורי קיר ובה מזרקה קטנה. הבניין אינו מוזיאון, ומשמש את מנהיגי העיר ואת הפרלמנט של הקנטון המקומי – באזל שטאט; אך ניתן להצטרף לסיורים מודרכים המתקיימים בו.
במרחק דקות הליכה ספורות מכיכר השוק, מתקבצים כמה מהאתרים היפים ביותר בבאזל – קתדרלה עתיקה (Munster), שבנייתה החלה במאה ה-11, ומאחוריה כיכר קטנה ושקטה הצופה אל הריין ואל הגשרים החוצים אותו; בימים חמים, לא מעט תושבים ואפילו תיירים יורדים במדרגות אל חוף הנהר ושוחים בו.
בברפוסר פלאץ (Barfusser), ממנו מתחיל הטיפוס הקצר לקתדרלה, נמצאת כנסייה שנהפכה למוזיאון ההיסטוריה של באזל, לחובבי הז'אנר. בכיכר גם בית קפה גדול, תחנות חשמלית רבות והרבה התרחשות, כנקודת מפגש מרכזית לצעירי ותיירי העיר. עוד כמה דקות הליכה ומגיעים לאחד האתרים המשמחים ביותר בעיר, לילדים ולמבוגרים – המזרקה של ז'אן טינגלי (שיחד עם ניקי דה סנט פאל, יצר גם את המזרקה הצבעונית הצמודה למוזיאון פומפידו בפריז). בבריכה רחבה ורדודה מסתובבים להם 9 פסלים מצחיקים עד מגוחכים ויורים מים לכל עבר. שמחת בית השואבה.
בין כרמים ושדות, עומד בית מוזר מ-9 קופסאות
אחת הסיבות המרכזיות להגיע לבאזל נמצאת בכלל מעבר לגבול הגרמני, במרחק של כ-20 דקות נסיעה. זהו קמפוס ויטרה – והביקור בו הוא חובה לכל מי שאוהב אדריכלות ועיצוב, בדגש על עיצוב תעשייתי. במתחם של חברת הרהיטים הגרמנית הוותיקה בולט מוזיאון הרהיטים שלה, במבנה עוצר נשימה שתכנן משרד האדריכלים השוויצי, הרצוג ודה מרון.
היופי והמוזרות של המבנה – מעין ערימת בתים גנריים זה על זה – מתחרים רק בתכולתו: תצוגה של מיטב הרהיטים והאבזרים של ויטרה, משנות ה-30 ועד היום. כל אלה מעניקים למבקר שיטוט מענג וחלומי, לעתים מעורר השראה ולא פעם גם קנאה, במי שיכול להרשות לעצמו להחזיק את הרהיטים הללו בביתו.
מי שחייב לצאת עם משהו מהביקור הזה, מוזמן כמובן לחנות המזכרות בקומת הקרקע, שם נמכרים פסלונים קטנים בקרוב ל-100 יורו, פוסטרים מעוצבים ועוד אייטמים יקרים יותר; אבל בדיוק כמו בביקור במוזיאון המציג את גדולי האמנות, עצם השיטוט וההיכרות עם הפריטים הללו, הידיעה שהם קיימים בעולם, יכולים להעניק לנו רגע של אושר ושמחה.
ברחבי באזל מצויות עוד כמה וכמה דוגמאות למיטב של האדריכלות המודרנית, ובהם המבנה החדש של המוזיאון לאמנות; ה"מסה", מרכז הכנסים של העיר, בתכנון הרצוג ודה מרון; מוזיאון התרבויות, גם הוא בתכנונם; מוזיאון טינגלי, בתכנון מריו בוטה; והמגדל האלכסוני של חברת התרופות רושה – שבחרה בבאזל כמקום מושבה העיקרי (העיר היא נקודת מפתח בתעשיית התרופות העולמית).
לשטוף את העיניים ביופי
חובבי אדריכלות ואמנות ישמחו מאוד גם בביקור במכון ביילר (Beyeler), הנמצא גם הוא מחוץ לעיר. זהו מוזיאון צנוע יחסית במידותיו, בבניין יפהפה שתכנן רנצו פיאנו ובו תקרה המניחה לאור לחדור פנימה, ובריכות מים קסומות המכינות את המבקרים ליופי שיגלו בפנים – שם מוצגות תערוכות מתחלפות ממיטב האמנות המודרנית.
גם בלב באזל קיים מוזיאון לאמנות מודרנית, ה-Kunstmuseum, שהוא לא רק אוסף האמנות הציבורי הגדול ביותר בשוויץ – אלא גם המוזיאון הראשון בעולם שאיפשר לקהל הרחב להיכנס אליו ולצפות ביצירות אמנות, כבר ב-1661. במוזיאון האוסף הגדול בעולם מיצירותיהם של הולביין האב והבן, וכן יצירות מאוחרות יותר, של מונה, מאנה, רודן, גוגן וסזאן, ויצירות מהמאה ה-20 של ג'וזף בויס, אנדי וורהול, וכמובן פיקאסו – נראה שפשוט אי אפשר בלעדיו.
בעקבות השקט
עבור לא מעט תיירים ישראלים, באזל היא רק נקודת כניסה לטיולים באזור, במיוחד ביער השחור. ואולם, למרות המחירים הגבוהים יחסית במסעדות ובחנויות, כדאי מאוד להקדיש לה יומיים או שלושה, ליהנות מהאווירה הרגועה השוררת ברחובותיה ומהכנסת האורחים – שכן נותני השירות שנתקלנו בהם בעיר היו מהסבלניים והאדיבים ביותר שפגשנו.
לסיכום: עיר נהדרת לחופשה נינוחה, להליכה ברגל או לכל היותר נסיעה בחשמלית, עם רחובות עתיקים וציוריים ובהם הבתים האופייניים לשוויץ. מומלץ במיוחד לסטות הרבה ככל האפשר מהרחוב הראשי – כי במרחק דקה או שתיים של הליכה, תוכלו למצוא רחובות קטנים ושלווים להפליא, כיכרות צנועות ובהן מזרקות עם מים מפכים, ומאגרים בלתי נדלים של מה שחסר לנו כאן כל כך – שקט.
