למרות שאלמודובר וטרנטינו ממש לא מעורבים בבימוי הסרט הארגנטינאי המקסים הזה, הם כנראה מקור ההשראה שלו. שעתיים של סיטואציות נורמטיביות שהופכות לשיגעון מוחלט ומהנה

"כשטרנטינו פגש את אלמודובר" – כך משווק בארץ הסרט "סיפורים פרועים" המוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע. אז שמו של פדרו אלמודובר אמנם מופיע בקרדיטים (כמפיק בלבד), אבל לטרנטינו אין כמובן שום קשר לסרט הארגנטינאי הזה, או לפחות לא בפועל.

מבחינה עלילתית, ההשוואה לשני הבמאים המפורסמים מובנת בהחלט. המלודרמטיות המוקצנת ותחושת הטירוף מושפעות בבירור מאלמודובר, בעוד שהצד של טרנטינו מתבטא בצורך של כל הדמויות בנקמה, ובביצוע האלים והמדמם שלה. כי למרות שעלילת הסרט בנויה מכמה סיפורים שאין ביניהם, לכאורה, שום קשר, כל הסיפורים מדברים על נקמה כזו או אחרת, שלרוב גם מגיעה מתוך סיטואציות מופרכות לחלוטין.

ביורוקרטיה וחמדנות? לא רק בישראל

אבל למרות ההקצנה ובחירת הדמויות בפתרונות אלימים, מדובר בסרט קליל ומצחיק, שעושה את העבודה בלי לרדת לבדיחות ברמה נמוכה, אלא פשוט דרך היסחפות נעימה ומפתיעה לתוך הסיטואציות הכי מופרכות שיש, בשילוב אמצעים של אירוניה או יצירת רגעים קומיים שגורמים לקהל באולם לשאוג מצחוק, גם בתוך הסצנות הכי דרמטיות ורציניות.

הסרט אמנם מתרחש בארגנטינה, אבל לעתים נדמה שהוא יכל באותה מידה להתאים גם לישראל (ולא רק בגלל החתונה היהודית שבסיפור האחרון). כמו כל קומדיה טובה, גם "סיפורים פרועים" מבוסס על מחאה נגד הביורוקרטיה, החמדנות שאינה יודעת גבולות, הרוע שיכול להתפרץ בלי שום סיבה ושלל תופעות, שנראה שלמרות הכל, לא מתחוללות רק כאן. כשאחד מגיבורי הסרט מבקש להתלונן על גרירת רכב לא מוצדקת, אי אפשר שלא להנהן בהזדהות מול דברי הפקיד "קודם כל תשלם ואז תוכל להגיש תלונה" – בימים ובשעות מצומצמים מאוד, כמובן.

השורה התחתונה: "סיפורים פרועים" נאמן מאוד לשמו, ומציג כמה סיטואציות שמתחילות באופן הנורמטיבי ביותר, אבל מידרדרות אל הטירוף המוחלט. בכך הוא מצליח להיות סרט מהנה ביותר, בלי להיות כבד או עצוב, למרות המסרים שעומדים מאחוריו. בשילוב בימוי נהדר וצילום מוקפד ומרהיב, מדובר בהחלט בדרך מצוינת להעביר ערב בכיף, בלי להרגיש שהצחוק בא על חשבון האינטליגנציה.