תעשיית בעלי החיים הביאה עלינו כמה מהמגיפות הקשות שידעה האנושות. טל גלבוע, יוצאת "האח הגדול", חושבת שזה הרגע להפנים את הנזק העצום שגרמנו לו, ולהתחיל בשינוי
טל גלבוע
הגענו לשדה התעופה בסאו פאולו, ברזיל, כדי להתחיל מסע ארוך לישראל, לא פחות מ-38 שעות. החבורה שלנו מנתה 40 ישראלים – משתתפי תוכנית טלוויזיה ואנשי הפקה, שהגיעו לצילומים בברזיל. ההפקה נקטעה במהירות, משבר הקורונה התפשט בעולם. הבנו שצריך לחזור הביתה בלי לבזבז זמן.
בדרך לשדה התעופה, אנשים תוהים איך אפשר להפר את הבידוד ואיך למרות ההנחיות, הם יוכלו לחזור הביתה עם בני המשפחה, כי הרי "לנו אין קורונה". לא האמנתי למשמע אוזני. באותו רגע, חשבתי על כך שזו המכה הנוכחית של האנושות: הערבות ההדדית שנעלמה, לטובת היהירות ותחושת ה"אני ואפסי עוד". כל אחד מאיתנו נהפך לשליט עליון.
כשעלינו על המטוס, עברתי בין כל הנוסעים והתחננתי שישמרו על דרישות הבידוד, כדי לא לסכן אנשים אחרים. הרי קצב ההדבקה של הקורונה מטורף, ורק אם נשמור על עצמנו נוכל לשמור גם על האחרים – ההורים, הילדים, כל מי שיקר לנו.
"זה בכלל עטלף", "זה היה בסין"
עד היום, אכילת בעלי חיים הביאה עלינו כמה מהמגיפות הקשות שידענו: קורונה, סארס, מארס, אבולה, שפעת החזירים, שפעת העופות, הפרה המשוגעת ועוד. אבל כשאני מספרת על כך לאנשים, התגובה המיידית דומה לזו של סרבני הבידוד – הכחשה. "זה בכלל עטלף", הם אומרים. "זה היה בסין", או "תמיד היו מגיפות".
אוכלוסיית העולם כמעט הכפילה את עצמה ב-50 השנים האחרונות, ובהתאמה לכך, כמעט 60% מחיות הבר כבר נכחדו. הטכנולוגיה מאפשרת לבני האדם לנצל את משאבי כדור הארץ בקצב מואץ, כדי לספק את צורכי האוכלוסייה המתרחבת במהירות. רוב המשאבים האלה משמשים את תעשיית המזון מהחי – כשמעבר לתזונה צמחית יקטין בצורה דרמטית את המעמסה שאנחנו מטילים על כוכב הלכת שלנו. אנחנו בעיצומו של משבר אקלים – אבל הכוח להאט אותו נמצא בידיים שלנו.
אני אמנם לא מדענית, אבל העובדות הרפואיות ברורות. כ-80% מסך האנטיביוטיקה בעולם ניתנים לבעלי החיים במשקים כדי למנוע מהם לחלות ולהחזיק אותם בחיים, עד השחיטה. התוצאה מחרידה: במו ידינו פיתחנו חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה והבאנו על עצמנו מחלות אלימות ומסוכנות גם לבני האדם.
רוצים להתחיל בשינוי?
הירשמו לאתגר 22 – מנסים טבעונות ל-22 יום, בליווי תזונאיות מוסמכות >>
"כל אירוע הוא הזדמנות ללמוד שיעור חשוב"
כשהלכתי לבית "האח הגדול", רבים שאלו מה לי ולתוכנית ריאליטי. התשובה היתה פשוטה – כחלק מהמאבק שלי, רציתי לספר בפריים טיים את סיפורם העגום של בעלי החיים, להסביר שלכל אחד ואחת מאיתנו האפשרות לסיים גיהינום אמיתי ומוחשי של יצור חסר ישע, כמו שאני ורבים אחרים כבר עשינו.
כולנו יחד במשבר הזה, אם נרצה ואם לא. כולם, עשירים ועניים, מפורסמים ואנונימיים, סגורים בבתים או מצמצמים מגע עם העולם החיצון ככל האפשר. הבידוד הוא אותו בידוד לכולם – וכך גם הלקח שעלינו ללמוד.
אני רואה בכל אירוע הזדמנות ללמוד שיעור חשוב שיילך איתי הלאה. למדתי בראש ובראשונה להודות על מה שיש לי. לא הייתי זקוקה לקורונה כדי להכיר בטוב שבחיי; אבל שם בברזיל, כשהשליטה על גורלי נלקחה מידי, ולא ידעתי מתי אראה שוב את בנותיי או אטייל עם הכלבים שלי – הבנתי יותר מתמיד כמה עלי להוקיר את האפשרות לקום כל בוקר במיטה שלי, בבית שלי, עם כוס הקפה שלי.
בשבועיים שבהם נגזר עלי להיות בבידוד, הדבר הקשה ביותר הוא הגעגועים לבנותיי, הרצון לחבק ולהרגיש אותן מקרוב. זה מחיר שאני ורבים אחרים משלמים – אבל אנחנו עושים זאת כי אנחנו חזקים, וכחלק ממאבק צודק ואמיתי.
נגיף הקורונה משתק מדינות, וכולנו עושים עכשיו מאמץ משותף לעבור את הסערה בשלום. זוהי תזכורת לכוח השינוי הגדול שנמצא בידיים שלנו. נגיף הקורונה, כמו נגיפים אחרים, התפשט בקרב המין האנושי בעקבות אכילת בעלי חיים. אם זו לא קריאת השכמה, אז מה כן?
